האם צריך לספר לילד שהוא הולך לטיפול רגשי? מדריך להורים לקראת המפגש הראשון

אחת השאלות הנפוצות ביותר שאני שומע מהורים לפני תחילת טיפול היא: האם צריך לשוחח עם הילד ולהסביר לו שהוא הולך לטיפול רגשי, ואם כן, איך עושים את זה?

מאחורי השאלות הללו מסתתרת דאגה אמיתית. הורים רוצים להגן על הילד, לא להלחיץ אותו, לא לגרום לו להרגיש שמשהו "לא בסדר" אצלו, לא "להכניס לו רעיונות לראש".  לעיתים הם פשוט חוששים שהילד יסרב להגיע, יכעס או ייפגע. אבל דווקא בגלל החשיבות של המפגש הראשון, כדאי לעצור לרגע ולחשוב כיצד להציג אותו לילד בצורה מותאמת, רגועה וכנה.

למה בכלל חשוב להכין את הילד?

דמיינו שמישהו לוקח אתכם למקום חדש, לפגוש אדם שאינכם מכירים, מבלי להסביר למה. רוב הסיכויים שהייתם מרגישים אי נוחות, חוסר ודאות או חשדנות. ילדים אינם שונים. כאשר הם מבינים לאן הם הולכים ולמה, הם מגיעים עם יותר תחושת ביטחון ושליטה. הכנה טובה מסייעת להפחית חרדה, מחזקת את האמון בהורים ויוצרת בסיס טוב יותר לקשר עם המטפל (נושאים של שליטה וויסות מאד נפוצים בטיפול בילדים ונוער).

מעבר לכך, עצם ההכנה מעבירה לילד מסר חשוב: הוא שותף למה שקורה בחייו. המבוגרים סביבו אינם מקבלים החלטות מאחורי גבו, אלא מכבדים אותו ומדברים איתו בגובה העיניים. אני מרגיש שבחלק מהמקרים השיחה הזו גם מפגישה את ההורים עם ההחלטה שהם קיבלו - לקחת את הילד לטיפול רגשי.

אז מה אומרים לילד?

הכלל החשוב ביותר הוא: לומר את האמת, בשפה שמתאימה לגילו של הילד. אין צורך להעמיס בפרטים או להסביר מושגים מקצועיים. מצד שני, גם לא כדאי להמציא סיפור שאינו נכון.

אפשר לומר למשל:

"אנחנו הולכים לפגוש מישהו שהתפקיד שלו הוא לעזור לילדים כשהם מתמודדים עם דברים שמרגישים להם קשים, מבלבלים או מעצבנים."

או:

"יש ילדים שמגיעים כדי לדבר, לשחק, לצייר או לעשות פעילויות שעוזרות להם להבין את עצמם ולהרגיש טוב יותר."

או:

"שמנו לב שלפעמים אתה מרגיש שקשה לך קצת להסתדר עם חברים שלך/איתנו (ההורים שלך) ואז אתה כועס או מרגיש עצוב, ופגשנו מישהו מאד נחמד שעוזר להורים ולילדים שיהיה להם יותר נעים ביחד".

המטרה אינה לשכנע את הילד שיש לו בעיה, אלא להסביר שיש מבוגרים שתפקידם לעזור לילדים.

טיפול רגשי אינו חוג – גם כשהוא כולל משחק, יצירה או מוזיקה. כאשר הטיפול נעשה באמצעות משחק, מוזיקה, יצירה או כל כלי אמנותי אחר, לעיתים הורים מתפתים להציג אותו לילד כ"חוג", "פעילות כיפית" או "מקום שבו משחקים". הכוונה בדרך כלל טובה. ההורים רוצים להפחית התנגדות וליצור ציפייה חיובית. אך בפועל, הצגה כזו עלולה ליצור בלבול ואכזבה. טיפול רגשי יכול בהחלט להיות מהנה, יצירתי ואפילו מצחיק לפעמים, אך מטרתו אינה בילוי. מטרתו היא לעזור לילד להבין את עצמו טוב יותר, להתמודד עם קשיים ולחזק את הכוחות העומדים לרשותו. כאשר ילד מגלה שהגיע למשהו שונה ממה שסיפרו לו, הוא עלול להרגיש שהטעו אותו. לכן עדיף לומר את האמת בצורה פשוטה וכך נשמר האמון, והילד מגיע עם ציפיות מותאמות יותר למציאות.

האם צריך להסביר למה מגיעים לטיפול?

ברוב המקרים התשובה היא כן. 

ילדים בדרך כלל יודעים הרבה יותר ממה שמבוגרים חושבים. הם מרגישים שמשהו מעסיק את ההורים, שהם מודאגים או שמשהו אינו עובד כפי שהיו רוצים. חשוב לדבר על הקושי בלי להגדיר את הילד דרך הקושי.

לא "אתה ילד בעייתי", אלא "יש משהו שקשה לך כרגע".

מה קורה כשלא מספרים לילד למה הוא מגיע?

לעיתים הורים חוששים שהסבר על מטרת הטיפול יכביד על הילד, ולכן בוחרים שלא לספר כמעט דבר או לתת הסבר עמום מאוד. אלא שילדים נוטים להשלים בעצמם את החלקים החסרים. כאשר ילד מבין שמשהו מטריד את הוריו מספיק כדי לקחת אותו לפגישה עם איש מקצוע, אך אינו יודע למה, הוא עלול להתחיל לשאול את עצמו שאלות שלא תמיד נאמרות בקול:

"מה לא בסדר אצלי?"

"למה לא מספרים לי?"

"האם יש משהו שכולם יודעים ורק אני לא?"

לעיתים ילדים אף מסיקים שהם עצמם הבעיה, גם כאשר זו כלל אינה כוונת ההורים. מעבר לכך, הסתרה או עמימות עלולות לפגוע בתחושת האמון. ילד שמרגיש שמסתירים ממנו מידע חשוב עשוי להיות פחות פתוח בשיחה עם הוריו, ולעיתים גם פחות פתוח מול המטפל. במקום לחוות את המבוגרים סביבו כשותפים המסייעים לו להתמודד עם קושי, הוא עלול לחוות אותם כמי שמנהלים משהו מאחורי גבו.

יש לכך סיבה נוספת: טיפול רגשי מבוסס במידה רבה על יצירת תחושת ביטחון. כאשר הילד מקבל מסר ברור, מותאם גיל וכנה לגבי הסיבה להגעה, הוא לומד שגם על נושאים מורכבים אפשר לדבר. זהו מסר חשוב בפני עצמו, ולעיתים הוא כבר חלק מהתהליך הטיפולי.

מה כדאי להימנע מלומר?

יש כמה משפטים שנאמרים מתוך כוונה טובה, אך עלולים ליצור קושי. 

למשל:

"אין לך מה לדאוג."

"זה רק משחק."

"הולכים לראות חבר."

"לא צריך לדעת יותר מדי."

"אם לא תשתף פעולה, המטפל יסביר לך."

בנוסף, כדאי להימנע מלהציג את הטיפול כעונש או כתוצאה של התנהגות בעייתית:

"אתה הולך לטיפול כי אתה לא מקשיב."

"המטפל יתקן את ההתנהגות שלך." 

מסרים כאלה עלולים לגרום לילד לחוות את הטיפול כמקום שבו "מתקנים אותו", במקום כמקום שעוזר לו.

ומה אם הילד לא רוצה להגיע?

זה טבעי לחלוטין. גם מבוגרים חוששים ממפגש ראשון עם איש מקצוע, ולכן אין סיבה לצפות מילד להגיב אחרת. 

במקום לנסות לשכנע או להתווכח, אפשר לתת מקום לחשש: 

"אני מבין שאתה לא בטוח לגבי זה."

"זה באמת קצת מוזר לפגוש מישהו חדש."

"אפשר להגיע פעם אחת ולהכיר, ואז נראה יחד איך זה מרגיש."

עצם ההכרה בחשש בדרך כלל עוזרת יותר מניסיונות לבטל אותו.

ומה לגבי ילדים צעירים? 

עם ילדים צעירים במיוחד אין צורך בהסברים ארוכים. מספיק לתאר באופן פשוט מה עומד לקרות. הם בעיקר זקוקים לתחושה שההורים יודעים לאן הולכים ושזה מקום בטוח.

הכנה טובה לטיפול אינה דורשת נאום מושלם או הסבר פסיכולוגי מורכב. היא דורשת בעיקר שלושה דברים:

כנות, פשטות, התאמה לגיל הילד. כאשר הילד מבין לאן הוא מגיע, למה הוא מגיע, ושהוריו מאמינים שהמקום הזה יכול לעזור לו, הוא מגיע עם יותר ביטחון ועם סיכוי טוב יותר ליצור קשר משמעותי בתהליך. ויש כאן גם מסר רחב יותר: כאשר אנחנו מדברים עם ילדים בכנות ובכבוד, גם על נושאים מורכבים, אנחנו מחזקים את תחושת הביטחון שלהם ואת האמון שלהם בנו. זה הצעד הראשון בטיפול וחשוב להקדיש לו מחשבה.

אני מאמין שטיפול מוצלח מתחיל כבר בשיחה הראשונה עם ההורים. אם אתם שוקלים לפנות לטיפול עבור ילדכם ומתלבטים כיצד להציג זאת בפניו, אתם מוזמנים ליצור קשר ולהתייעץ. לעיתים כמה דקות של הכוונה יכולות להפוך את תחילת הדרך לנעימה, בטוחה ומדויקת יותר עבור כל בני המשפחה.